ההיסטוריה של The Reconnection
כבר זמן רב שמייסד Reconnection, ד"ר אריק פרל מלוס אנג'לס, מעורר עניין רב בקרב רופאים וחוקרים ברחבי העולם, לרבות אחד מבתי החולים המובילים בארצות הברית, המכון לטראומה רמה 1, המרכז לפציעות בחוט השדרה ובית ספר אוניברסיטאי לרפואה.
עד להופעתן הפתאומית של יכולות הריפוי הלא-קונבנציונליות שלו, אריק ניהל במשך 12 שנים מרפאה כמצליחה לכירופרקטיקה. באוגוסט 1993, הוא גילה שניחן ב"מתנה" יוצאת דופן. אחרי 12 שנים של טיפול בשיטות כירופרקטיות מסורתיות, הוא הפך לפתע למרפא מסוג שונה: מוליך של אנרגיית ריפוי.
למרות שהוא עסוק מכדי להמשיך בניהול מרפאת הכירופרקטיקה, ה"מתנה" של אריק ממשיכה ומסייעת לבני אדם באמצעות סמינרים ופגישות פרטיות. אלה הם בני אדם הסובלים ממגוון רחב של מחלות חמורות, ביניהן גידולים ממאירים, מחלות הקשורות לאיידס, תסמונת התשישות הכרונית, עיוותים גופניים ועצמות מעוותות.
במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, אריק, אשר הוסמך לרפואה במכללת קליבלנד לכירופרקטיקה בלוס אנג'לס עמד בראש אחד ממרכזי הכירופרקטיקה הגדולים ביותר באזור לוס אנג'לס. כמטפל שזכה לעתים קרובות לכינוי "הכירופרקטור של הכוכבים", הוא ביסס לעצמו מעמד של רופא מצליח ופופולרי ביותר. אריק למד אצל הרופאים הנודעים ד"ר וירג'יל צ'ריין וד"ר קארל קליבלנד האב, והיה אחר הרופאים המעטים אשר בנוסף לשימוש בגישות כירופרקטיות מקובלות שילב גם טכניקות כירופרקטיקה טהורות, מקוריות אשר כמעט ואינן נמצאות עוד בשימוש.
במפגשים בלתי רשמיים וקליניים כאחד, המטופלים (והרופאים!) היו עדים לתוצאות הריפוי שלו המתרחשות פשוט כאשר ידיו של אריק סמוכות למטופל.
למה אני?
לו הייתי יושב על ענן החולף מעל כדור הארץ ומחפש את האדם הנכון שלו אעניק את אחת המתנות הנדירות והמבוקשות ביותר ביקום, איני יודע האם הייתי מושיט את אצבעי דרך הערפילים המקיפים את הכדור ומיליוני בני האדם – הרועים, הזבנים, הצדיקים והצבועים ואומר "הנה הוא! זה האיש! תן לו את המתנה."
יתכן שזה לא קרה בדיוק כך, אבל כך אני מרגיש למעט מקרים מיוחדים. כלומר, כאשר מישהו מעלה הסבר שונה ומשכנע מאוד. "או, לא," יאמר אותו אדם שליבו מלא בכוונות טובות, כשהוא תוהה על חוסר ההבנה המוחלט שלי לגבי אופן פעולתו של היקום. "ללא ספק כבר עשית זאת בגלגול הקודם." מה שאני רוצה לדעת הוא כיצד אותם אנשים יודעים כל כך הרבה על הגלגול הקודם שלי בעוד שאני מנסה להבין את הגלגול הנוכחי?
כוונתי היא שעלינו להיות מציאותיים. הקדשתי תריסר שנים להקמת אחת המרפאות הגדולות, אם לא הגדולה ביותר לכירופרקטיקה באזור לוס אנג'לס. היו לי שלושה בתים, מכונית מרצדס, שני כלבים ושני חתולים. הכל היה נראה מושלם לו הייתי מנהל את כספי בתבונה ומפקח על צריכת האלכוהול שלי כדי לא להביא לסיומה מערכת יחסים בת שש שנים אשר הותירה אותי ללא יכולת להציב רגל אחת לפני רעותה במשך שלושה ימים. לקחתי פרוזאק, וזה עזר.
חצי שנה לאחר מכן שהיתי בוניס ביץ' בקליפורניה עם עוזרתי, אשר התעקשה שאגש לקוראת בקלפים שישבה על החוף. "אני לא רוצה שמגדת עתידות היושבת על החוף תקרא את עתידי בקלפים," הגבתי בשכנוע מוחלט. אם מגדת העתידות הזו הייתה כל כך מופלאה, היא לא הייתה צריכה לגרור עימה שולחן קלפים, מפה, כסאות ואביזרים אחרים לטיילת שליד חוף ים הומה אדם שבו היא צדה תיירים תמימים כדי לפרוס בפניהם את גרסתה לעתידם ומצפה מהם לשלם בעבור הזכות לדעת את העתיד הזה.
"פגשתי אותה במסיבה ואמרתי לה שנהיה כאן. יהיה לי מאוד לא נעים אם בסופו של דבר לא נפנה אליה," הגיבה עוזרתי, והוסיפה שמגדת העתידות מציעה שירות קריאה בקלפים ב-10 דולר או ב-20 דולר. מבט אחד בעיניה המחיש לי שכל מחאה נוספת מצדי תהיה מיותרת. "בסדר," רטנתי, והכנסתי את ידי לכיס כדי להוציא שטר של 10 דולר, כמחצית הסכום שהשארתי לארוחת הצהריים. צעדתי בתחושת חובה אל האישה בכיסא המתקפל, נתתי לה את הכסף וחשבתי לעצמי כמה אני רעב.
בתמורה לכספי, קיבלתי קריאת קלפים נעימה מאוד אבל לא מרשימה משום בחינה. נהניתי לשמוע את הצוענייה היהודית הזו קוראת לי "בובל'ה". כמעט כלאחר יד היא הוסיפה, "אני עושה טיפול מאוד מיוחד באמצעות הקווים האקסי-טונאליים (axiatonal) המחברים מחדש את המרידיאנים שבגוף לרשת הקווים של כדור הארץ המחברים אותנו לכוכבים ולעולמות אחרים." היא אמרה לי שהיא מסוגלת לבצע את הטיפול הזה וכי כמרפאה, היא סבורה שאני זקוק לו. היא אמרה לי גם שעלי לקרוא על השיטה הזו בספר הנקרא: "ספר הידע: מפתחות חנוך") (The Book of Knowledge: The Keys of Enoch). זה נשמע לי די מעניין, ולכן שאלתי, "כמה זה עולה?" והיא אמרה, "שלוש מאות שלושים ושלושה דולר," ואני השבתי, "לא, תודה."
הסיפור הזה הוא מסוג האזהרות ששומעים במגזין החדשות של הערב. אני יכול אפילו לשחזר לעצמי את קולו של הקריין, "צוענייה יהודיה בחוף וניס גבתה 333 דולר מכירופרקטור תמים." ואז מופיעה התמונה שלי עם הכיתוב "פרייר" לרוחב המסך. "…שכנעה את הרופא לשלם לה 150 דולרים נוספים לחודש למשך כל חייה כדי שתדליק נרות שישמרו על נשמתו." הרגשתי מושפל מכך שאפילו שקלתי לקבל את הטיפול, ואני ועוזרתי עזבנו את המקום והלכנו לחפש מקום שבו אפשר לקנות ארוחת צהריים לשני אנשים בעשרה דולר.
מן הסתם תחשבו שכאן מסתיים הסיפור, אבל לנפש דרכים משלה. המחשבות המשיכו להציק לי. מצאתי את עצמי מקדיש את הדקות האחרונות של הפסקת הצהריים לחנות ספרים בשם Bodhi Tree בניסיון לקרוא במהירות את פרק 3.1.7 של "ספר הידע: מפתחות חנוך") . פרק זה דן באותם קווים אקסי-טונאליים. השיעור החשוב ביותר שלמדתו באותו יום שאם יש בעולם ספר שאי אפשר לקרוא אותו במהירות, זהו הספר. אבל קראתי מספיק כדי להבין שהנושא הזה ימשיך וירדוף אחרי עד שאכנע. ללא ספק, קופסת העוגיות נפתחה מול עיני.
הטיפול נעשה ביומיים, בהפרש של יום ביניהם. ביום הראשון נתתי לה את הכסף, שכבתי על השולחן והקשבתי לקול הפנימי האומר לי, "זה הדבר הטיפשי ביותר שעשית בחייך"; "אני לא מאמין שנתת 333 דולר לאישה זרה כדי שתצייר על גופך קווים בקצות אצבעותיה." כששכבתי שם וחשבתי על כל הדברים הטובים שהייתי יכול לעשות עם הכסף, חשתי גל של תובנה שוטף אותי ומחשבה האומרת, נו מילא, נתת לה את הכסף, אז אולי תפסיק את כל הפטפוטים השליליים שעוברים בראשך ופשוט תהיה פתוח לקבל את מה שיש לקבל? לכן שכבתי לי בשקט, מוכן ופתוח, ולא הרגשתי דבר; פשוט כלום. ואולם, נראה היה לי שאני האדם היחיד בחדר שהבין זאת. מאחר וכבר שילמתי עבור שני הטיפולים, הייתי אמור לחזור גם ביום ראשון לחלק השני של הטיפול. אבל באותו לילה קרה לי הדבר המוזר בעולם. כשעה אחרי שנרדמתי, המנורה שלצד מיטתי – מנורה שהייתה ברשותי כבר עשר שנים – כבתה מעצמה ואני התעוררתי בתחושה מוחשית מאוד שיש אנשים בביתי. עברתי בחדרי הבית עם כלב הדוברמן שלי, סכין בשר חדה ומיכל של ספריי פלפל בידי ולא מצאתי איש. חזרתי למיטה עם תחושה לא טבעית שאיני לבדי ושמישהו בוחן אותי.
למראית עין, היום השני החל באופן דומה מאוד ליום הראשון. ואולם, עד מהרה התחוור לי שהיום הזה שונה מאוד מיום רגיל. רגלי פשוט לא יכלו להיות במנוחה. הרגשתי תחושה מוזרה המזכירה במעט עוויתות שתוקפות את הרגל אחת לכמה זמן באמצע הלילה. עד מהרה, התחושה הזו השתלטה על כל שאר גופי ונוספו לה רעידות כמעט בלתי נסבלות. כל מה שיכולתי לעשות היה לשכב בשקט על שולחן הטיפולים. למרות שמאוד רציתי לזנק ולנער ממני את התחושה הזו שתקפה כל תא בגופי, לא העזתי לזוז. מדוע? משום ששילמתי 333 דולר והתכוונתי לקבל תמורה לכל סנט. זו הסיבה. הטיפול נגמר. זה היה יום אוגוסט חם בדירה ללא מזגן אך אני חשתי קור עד כדי קיפאון ושיני נקשו בעוד שהאישה נחפזה לעטוף אותי בשמיכה שתחתיה המשכתי לשכב עד שטמפרטורת הגוף שלי חזרה לרמה נורמלית.
ידעתי שאני שונה. איני מבין מה קרה ולא היה לי כל הסבר מתקבל על הדעת לכך, אבל לא הייתי אותו אדם שהייתי ארבעה ימים קודם לכן. נכנסתי למכונית ונסעתי משם. המכונית כאילו הכירה את הדרך הביתה בעצמה.
איני זוכר מה עוד קרה באותו יום. איני יכול אפילו לומר ששארית היום התרחשה בכלל. כל שאני יודע הוא שלמחרת בבוקר מצאתי את עצמי בעבודה, והאודיסיאה החלה.
נוהל העבודה שלי היה לבקש מהמטופלים לשכב על מיטת הטיפולים בעיניים עצומות למשך 30 עד 60 שניות לאחר הטיפול כדי להירגע ולאפשר להתאמות שעשיתי בגופם להיקלט. באותו יום שני, שבעה ממטופלי, אשר חלקם היו אצלי בטיפול קבוע כמעט שתים עשרה שנים, ואחד שהגיע לביקור ראשון, בחרו דווקא ביום הזה כדי לשאול אותי האם התהלכתי סביב מיטת הטיפולים בזמן שהם שכבו עליה. חלקם שאלו האם מישהו נכנס לחדר בזמן הטיפול משום שנדמה היה להם שאנשים עומדים סביב המיטה או הולכים סביבה. הם סיפרו שאנשים רצו סביב מיטת הטיפולים וכמה מהם התוודו בביישנות שנדמה היה להם שאנשים מתעופפים סביב מיטת הטיפולים.
לי כבר היה ניסיון של שתים עשרה שנים בכירופרקטיקה ומעולם לא שמעתי תגובה כזו ממטופלי. ופתאום, שבעה אנשים מדווחים לי על תופעה דומה ביום אחד. משהו קורה. בין טיפול לטיפול שמעתי גם הערות מעובדי: "אתה נראה שונה! הקול שלך נשמע אחרת! מה קרה לך בסוף השבוע?" כמובן שלא התכוונתי לספר להם. "שום דבר," השבתי, ותהיתי לעצמי מה באמת קרה לי בסוף השבוע.
מטופלי דיווחו לי שהם הרגישו את ידי עוד לפני שנגעתי בהם. הם הרגישו את ידי כבר כשהיו במרחק של כמה סנטימטרים מגופם. התחלנו מעין משחק שבו ניסיתי לבדוק באיזו מידה של דיוק הם יכולים לאתר את מיקומן של ידי. אבל כאשר אנשים החלו להתרפא, זה כבר לא היה משחק. בתחילה, הריפוי היה מזערי: מחושים, כאבים וכדומה. מטופלים היו מגיעים לטיפול כירופרקטי. ביצעתי את הטיפול ואז אמרתי להם לשכב בעיניים עצומות עד שאומר להם לפקוח אותן. בזמן שעיניהם היו עצומות, העברתי את ידי מעליהם במשך דקה או שתיים. כשהם קמו והבחינו שהכאב נעלם, הם שאלו אותי מה עשיתי. "שום דבר, ואל תספרו זאת לאיש," התרגלתי לענות. ההוראה הזו הייתה אפקטיבית בערך כמו דרישתה של ננסי ריגן מהאמריקאים "פשוט לומר לא" לסמים.
תוך זמן קצר, אנשים התחילו להגיע אלי בשביל הריפויים האלה ולי לא היה מושג מה מתרחש. כמובן ששאלתי את האישה אשר חיברה אותי מחדש באמצעות הקווים האקסי-טונאליים. "זה כנראה נובע ממשהו שכבר היה קיים בך קודם," היא אמרה, והוסיפה, "איני מכירה אף אחד שהגיב בצורה כזו. זה פנטסטי." המסקנה היחידה שיכולתי להסיק מפליאתה היא שעכשיו אני לבד.
בתחילת אוקטובר מצאתי את עצמי מפגין את יכולותיי החדשות. החזקתי את ידי מעל לברכה של אישה שסבלה מאוד מהברך כתוצאה ממחלת עצמות שבה לקתה בילדותה. כאשר הסרתי את ידי, היא הרגישה שמצב הברך הוטב. ידי היו מכוסות בשלפוחיות קטנות מאוד שנותרו עליהן למשך שלוש או ארבע שעות. תופעה זו חזרה ונשנתה ביותר ממקרה אחד. כל אימת שהופיעו שלפוחיות על ידי, אנשים ממשרדים סמוכים היו באים לראות. הייתי יכול לגבות מהם דמי כניסה. לאחר מכן, כפות ידי החלו לדמם. אני לא מתלוצץ. אני לא מתכוון לזרמי דם כמו בסרטים הישנים או בצהובונים למיניהם, אבל זה נראה כאילו דקרתי את ידי בסיכה וללא ספק היה מדובר בדם. זוהי חניכה, אמרו לי אנשים. חניכה? של מה? וחוץ מזה, איך הם יודעים? מדוע אני לא יודע? מי יודע באמת?
החיפוש מתחיל
בנובמבר הלכתי לשוחח עם רואה נסתרות בעל שם עולמי. קצר נשימה, אבוד ובאיחור של חצי שעה (כרגיל), נחפזתי לתוך המשרד, התמוטטתי לתוך הכסא וניסיתי להתעלם מה"מבט", אתם יודעים, המבט הזה שיש לאנשים דקדקנים מאוד שגורם לכם להיזכר בכל הרצאה ששמעתם אי פעם על עמידה בזמנים ולתהות האם אתם שווים משהו כבני אדם, ועם זאת, הניתן לערעור. אני הייתי בטוח שבזמנו הפנוי, רואה הנסתרות הזה שולח מחאות לקונגרס להחזיר את השימוש בעונשים על איחורים למערכת החינוך הציבורית.
רואה הנסתרות פרס את קלפים בארשת עסקית מאוד כשהוא מקפיד לא להפגין אפילו שמץ של חמימות או חמלה על פניו. הוא בחן את הקלפים ואז הישיר אלי מבט בעיניים חוקרות או קודרות במקצת, ושאל, "מה אתה עושה? אני לא יודע איך אתם הייתם מגיבים, אבל אני, בזוכרי היטב שאני משלם לו מאה דולרים לשעה, חשבתי לעצמי, "מי שאמור לדעת זה עתה, לא? למה שלא תספר לי אתה?" התאפקתי לא לספר לו מה אני חושב ואמרתי, "אני כירופרקטור." אמרתי זאת באופן נטול רגש לחלוטין כדי שלא לתת לו יותר מדי מידע העלול להרוס את קריאת הקלפים שלי (אפילו לא מסרתי את שם משפחתי בעת שקבעתי את התור). "או, לא. אתה עושה הרבה יותר מזה," הוא אמר. "משהו נובע מידיך אתה תהיה בטלוויזיה, ואנשים יבואו אליך מכל רחבי המדינה. " הוא המשיך. זה היה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע מאדם זה. לאחר מכן הוא אמר לי שאני אכתוב ספרים. "תן לי להגיד לך משהו," יריתי חזרה בחיוך יודע כל. אם יש משהו שבטוח שלא אעשה לעולם, הוא לכתוב ספרים."
הספרים ואני מעולם לא הסתדרנו. עד לאותו שלב בחיי קראתי אולי שני ספרים ואת אחד מהם עדיין לא גמרתי לצבוע. אבל החיים צפנו לי שינויים נוספים. מדיומים, מרפאים ומתקשרים מצאו אותי. הם הגיעו אלי מכל קצווי המדינה וסיפרו לי שבעת שעשו מדיטציה, הם קיבלו הוראות לטפל בי. הם סירבו לקבל ממני תמורה כספית כלשהי. הרומן שלי עם האלכוהול הצטנן לכדי ידידות מקרית: כוס וחצי של יין בארוחת ערב, לפעמים. איש לא היה מופתע יותר ממני.
הדבר המוזר ביותר עוד לא קרה: התמכרותי לטלוויזיה הייתה עתידה להסתיים באחת ולהתחלף ב… אני מתבייש לומר זאת… ספרים. פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא. פילוסופיה של המזרח, חיים אחרי המוות, מידע על תקשור, ואפילו חוויות עם עב"מים. בחנתי, הקשבתי וקראתי כל אחד ובכל מקום.
כששכבתי לישון בלילה, רגלי היו מתחילות לרטוט. ידי הרגישו כל הזמן כאילו הן מחושמלות. עצמות הגולגולת שלי רטטו ואוזני זמזמו. בשלב מאוחר יותר הייתי מתחיל לשמוע צלילים שלעתים נשמעו כמו קולות במקהלה.
היה לי ברור שאני יוצא מדעתי. כולם יודעים שכאשר אדם משתגע הוא מתחיל לשמוע קולות. הקולות שאני שמעתי שרו, ועוד במקהלה. לא המהום חרישי או שירה שקטה, ואפילו לא חבורת זמר קטנה. לא. אני קיבלתי מקהלה שלמה.
ומה עם המטופלים שלי? הם ראו צבעים: גוונים מרהיבים ומיוחדים של כחול, ירוק, זהב ולבן. למרות שהם זיהו את הצבעים, הם סיפרו שמעולם לא ראו אותם במופע כזה. יופיים של הצבעים היה מעבר לכל מה שאנו יודעים. נאמר לי על ידי אלו ממטופלי המופיעים בטלוויזיה ובקולנוע שלא רק שצבעים אלה אינם קיימים על כדור הארץ, אלא שאפילו אם נשתמש בכל המקורות והטכנולוגיות שיש לנו כיום לא נוכל לשחזר אותם.
ו…כן, מטופלי ראו מלאכים. ראיית מלאכים היא חוויה שכיחה למדי כך שבהתחלה לא ייחסתי חשיבות רבה לסיפורי המלאכים עד שאנשים התחילו לספר לי את אותם סיפורים: אותם מלאכים, אותם מסרים ואותם שמות. אני לא מדבר על שמות שכיחים של מלאכים כמו מיכאל או אריאל, וגם לא על משה או בודהה, למרות שאנשים רבים אמרו לי שראו את ישו. אני מדבר על שמות כמו פרסיליה וג'ורג'. ג'ורג' מופיע בפני ילדים ואחרים העלולים לאבד את שלוותם מעצם המחשבה שראו מלאך. ג'ורג' הופיע בתחילה כתוכי קטן וססגוני. לאחר מכן, כך נאמר לי באופן קבוע, הוא כבר אינו תוכי כלל אלא הופך להיות חברך. ג'ורג' התוכי הופיע אצל מטופלים בשלב מאוחר יותר בתקופות של דחק.
האדם הראשון שראה את ג'ורג' הייתה ילדה בת 11 בשם ג'יימי. היא ואמה הגיעו אלי מניו ג'רזי בגלל עקמת של עמוד השדרה אצל הילדה, אשר עיוותה את גופה באופן ניכר לעין. מלבד זאת, הילדה הייתה מבריקה ויפה מאוד. כאשר ג'יימי יצאה מהטיפול, היא אמרה לאמה ולי, "ראיתי עכשיו תוכי זעיר עם הרבה צבעים. הוא אמר לי שקוראים לו ג'ורג' והוא בכלל לא היה תוכי. הוא אפילו לא היה צורת חיים." "צורת חיים"? זה אינו מונח שילדות בנות 11 משתמשות בו בדרך כלל. "אחר כך הוא הפך להיות חברי שלי."
בחודשיים או שלושת החודשים שלאחר מכן דיווחו לי מטופלים נוספים שראו את ג'ורג'. כמובן שהם לא ידעו עליו דבר מאחר ולא סיפרתי לאף אחד ממטופלי על המלאכים, שמותיהם או תיאוריהם כדי להבטיח שאיני משפיע על חוויותיהם. (אפילו במסמך זה שיניתי את השמות ג'ורג' ופרסיליה כדי לשמור על חיסיונם של התמימים).
בטיפול השלישי כבר הצלחתי לתקן את עמוד השדרה של ג'יימי, אם כי עדיין לא לגמרי, והיא חזרה לניו ג'רזי. דיברתי עמה מספר פעמים מאז ונראה היה לי שמצבה טוב. מפעם לפעם היא רואה שוב את ג'ורג'.
פרסיליה, לעומת זאת, באה עם מסר מסוים. בהתחלה היא מספרת לך שנרפאת. לאחר מכן היא אומרת לך שאם נרפאת, אתה תופיע בטלוויזיה "ותפיץ את השמועה לעולם". אפשר לומר שהיא המלאכית של יחסי הציבור.
האדם הראשון שראה את פרסיליה הייתה אישה מאורגון בשם מישל. מישל ראתה אותי בראיון טלוויזיה שנתתי ל-NBC באחת מתוכניות הראיונות הראשונות שלי. באותה תקופה היא שקלה 39 ק"ג. היא סבלה מתסמונת התשישות הכרונית ומפיברומיאלגיה (כאבי שרירים מפושטים). לא היה לה תאבון וכל בליעה הכאיבה לה. היא לא הייתה מסוגלת לקום מהכיסא בכוחות עצמה כדי להגיע לשירותים. כדי להקל במעט על כאביה היה צורך לשאת אותה ממיטתה עד ארבע פעמים בלילה למקלחת חמה. כאשר לקחה את ילדיה לנסיעה בת שעה לביקור אצל אמה, היא הייתה צריכה להישאר שם עוד שלושה ימים רצופים עד שאגרה מספיק כוח לחזור הביתה. למותר לציין שהיא לא יכלה לעבוד במשרה מלאה וילדתה בת השש נדרשה להכין את האוכל עבור אחיה בן השלוש: כריך עם חמאת בוטנים.
כמו רוב מטופלי, גם מישל מעולם לא ראתה מלאך ולא שמעה קולות. נדרשו לה שלושה ימים לפני שהצליחה לקלוט את שמו של המלאך. פרסיליה סיפרה לה שהיא תירפא וכי עליה להפיץ את השמועה על כך בטלוויזיה. כשנה לאחר מכן, היא השתתפה כאורחת, יחד איתי, בתוכנית ראיונות אחרת. בתוכנית זו היא חייכה הרבה ובכתה לא פחות. משקלה היה כעת רגיל, גוון פניה בריא, היא עבדה במשרה מלאה ועסקה באופן קבוע בפעילות גופנית. בנוסף, היא מכינה את האוכל לבני משפחתה מדי ערב. לא עוד כריכי חמאת בוטנים.
אורח נוסף שמטופלי רואים הוא אדם בעל שיער ושפם לבן הלובש מעיל לבן. לפעמים הוא מופיע לבוש גלימה כשראשו מכוסה.
דבי מדרום קליפורניה, אם לשלושה ילדים הייתה הראשונה שראתה את המלאך הזה (שאת שמו איננו יודעים). בחודש מרס 1995 היא אובחנה כסובלת מסרטן סופני של הלבלב, אותו סרטן שקטל את חייו של השחקן מייקל לנדון. נאמר לה שנותרו לה חודשיים לחיות. החוויות שלה כללו יציאה מהגוף, מעבר במנהרה, ראיית כתמי טורקיז ואור כחול ובסופו של דבר חיבוק על-ידי אור לבן. דבי ראתה את האיש עם השיער הלבן בשתי צורותיו. בפעם הראשונה שפגשה אותו, הוא לבש את הגלימה ואת כיסוי הראש. הוא נגע בפרק ידה והנגיעה הזו העבירה שטף של אנרגיה בכל גופה. לאחר מכן הוא קד והלך משם כשהוא מותיר אותה באור בהיר מאוד אך בה בעת מזמין מאוד. דמעות מילאו את עיניה. לאחר מכן מצאה את עצמה עוברת במנהרה החוצה גלקסיות כשהיא מרגישה "דברים" היוצאים מגופה דרך כפות הרגליים והראש.
בטיפול השני או השלישי של דבי, נעלמו 80 אחוזים מהגידול שבגופה אשר נחשב לבלתי ניתן לניתוח. כשמונה חודשים לאחר מכן אמרו הרופאים שהיא מועמדת לניתוח להסרת 20 האחוזים הנותרים. בדיוק לפני היום שנקבע לניתוח, היא חזרה אלי לטיפול נוסף. יום וחצי לאחר מכן היא אושפזה בבית החולים לניתוח. ואולם, לאחר כמה בדיקות, היא נשלחה הביתה. מתברר שביום וחצי שחלפו מאז הטיפול שלה אצלי, הגידול שלה נעלם לחלוטין ולא הותיר אחריו דבר מלבד רקמת צלקת.
כהערת אגב אני רוצה לציין שדבי חזרה לטיפול נוסף בנובמבר. במהלך הטיפול היא הרגישה טיפות מים נופלות על הצד הימני של פניה. לאחר מכן, האיש עם השיער והשפם הלבן הופיע שוב, הפעם כשהוא לבוש במעיל לבן שהתנפנף מאחוריו ברוח. לאחר מכן הוא פשוט נעלם.
מטופלים גם רואים לעתים קרובות מעגל של רופאים הלובשים חלוקים לבנים, מתייעצים ומנחים את הריפוי. הרופאים נראים כשהם משוחחים במעגל, אבל אי אפשר לשמוע את דבריהם. מראה קבוע נוסף הוא של ילדה אינדיאני צעירה המניחה סרט עור עם קישוטים רבועים ומבריקים על ראשך. לפעמים מופיע גם גבר אינדיאני ועומד בחדר (איננו בטוחים האם הוא מנהיג השבט או שאמאן). מבקר נוסף הוא מלאך גבוה ונאה מאוד, על-פי רוב מתואר כבעל גובה של 2.40, 2.70 או קצת יותר משלושה מטרים ולו כנפיים עצומות מכוסות בנוצות צפופות המסודרות בשורות חופפות. ספרו לי שהוא עומד מאחור כשזרועותיו סביב מותני ומציץ מעבר לכתפי הימנית כשהוא מנחה את ידי בשתיקה. לרבים מהמלאכים האלה יש ניחוח ייחודי: פרחים, קטורת וצמחי תבלין, בעיקר רוזמרין.
ואז בא ג'רד. ג'רד היה בן ארבע כאשר אמו הביאה אותו אלי לראשונה. עם רצועות על ברכיו שלא יכלו לשאת אותו, עיניו הביטו בשני כיוונים שונים בו זמנית והוא לא היה מסוגל למקד את מבטו. הוא גם לא היה מסוגל לבטא מלים והדממה שאפפה אותו הופרעה רק על-ידי זרם בלתי פוסק של רוק שיצא מפיו. האור של ג'רד הצטמצם להבעה ריקה שבקושי ניתן היה לזהות בה ניצוץ של האדם היפה שפעם שכן בה.
ג'רד סבל מאיבוד הדרגתי של מיאלין, חומר הציפוי במוח המאפשר העברת אותות עצביים. הוא עבר כחמישים התקפי עוויתות גדולים מדי יום. בעזרת תרופות הופחת מספר ההתקפים לכ-16 ביום. הוא פשוט שכב על מיטת הטיפולים, ללא תנועה וכמעט ללא הבעה. אמו הסבירה שבשנה האחרונה היא צופה בחוסר אונים בהתדרדרות המהירה של מצבו. באותו ביקור ראשון, היא ישבה במרפאתי לא עם הילד שהכירה בעבר אלא עם משהו שניתן היה לתאר אולי רק כ"אמבה".
בטיפול הראשון של ג'רד, כל אימת שידי התקרבה לצד השמאלי של ראשו, הוא הרגיש את נוכחותה שם והושיט את ידו אליה. "ראה, הוא יודע איפה ידך נמצאת. הוא מנסה להגיע אליה. הוא מעולם לא עושה זאת," ציינה אמו בפליאה מלאת תקווה. "זה המקום שבו חסר המיאלין," היא הוסיפה. ג'רד נעשה כה פעיל שעד לסוף אותו טיפול אמו נאלצה לשבת לצד מיטת הטיפולים כשהיא מחזיקה קלות בידיו ושרה לו שירי ילדים כפי שרק אימא יכולה לעשות. השיר החביב על שניהם היה "נצנץ, נצנץ, כוכב קטן." ביום של הטיפול הראשון הפסיקו ההתקפים האלימים של ג'רד לגמרי.
לטיפול השני ג'רד הגיע כשהוא נאחז בידיות של דלתות ומנסה לפותחן. ראייתו השתפרה והוא היה מסוגל למקד את מבטו בעצמים. בדרך החוצה מהמרפאה, הוא הצביע על סידור פרחים בחדר ההמתנה. "פרחים," הוא אמר בחיוך, וכל מי שהיה בחדר הזיל דמעה.
באותו ערב, ג'רד ישב מול הטלוויזיה וקרא בקול את אותיות האלף בית יחד עם ואנה ווייט, מנחת משחק "גלגל המזל". לפני שנרדם, המלאך הקטן הזה, אשר עד לפני זמן לא רב לא היה מסוגל לדבר, הביט באמו וביקש, "שירי לי שיר". חמישה שבועות לאחר מכן, ג'רד כבר חזר לבית הספר ולמגרש המשחקים לתפוס כדורים.
האם ג'רד ראה מלאך? הוא מעולם לא סיפר על כך, אבל אני יודע שכן. המלאך הזה הסיע אותו הלוך ושוב לטיפולים במשך שעה לכל כיוון, ישב לצידו על מיטת הטיפולים ואחז בידו, ושר לו באהבה את "נצנץ, נצנץ כוכב קטן" כפי שרק מלאך יודע לעשות.
התחוור לי שעלי להתבונן פנימה כדי למצוא את התשובות לשאלותי. שתי השאלות שהטרידו אותי יותר מכל היו מדוע איני יכול לחזות מה תהיה תגובתו של המטופל כדי להבטיח למטופלים תוצאות מסוימות, ושנית, מדוע היו תקופות של שפל וגאות באנרגיות שלי אשר היו עשויות להימשך שלושה ימים עד שלושה שבועות.
מאז ומתמיד הייתי מסוג האנשים ששולטים במצב ומשיגים כל דבר שהם מחליטים להשיג. בעוד שאחרים נוקטים בגישה של "נחכה ונראה", אני העדפתי להיות דומיננטי ולנסות לתמרן את המצב לטובתי. מכשולים שנראו בלתי עבירים לאחרים לא היו קיימים כלל מבחינתי ואני פשוט הסתערתי קדימה והשגתי את מה שצריך להשיג. הביטוי שהיה מרגיז אותי יותר מכל היה "מה שצריך להיות הוא שיהיה". מבחינתי, אם אתה רוצה שמשהו יקרה, עליך לגרום לו לקרות, ולפיכך סילקתי מדרכי את הפטליסטים למיניהם. אתם יכולים אם כך לשער את הפתעתי כאשר הבנתי שכדי להאיץ את הריפויים האלה, עלי פשוט לזוז הצידה ולהפסיק לנהל את המצב; לצעוד צעד אחד לאחור ולתת לכוח חזק יותר להנחות. מי היה מאמין שאני אומר כאלה דברים, חשבתי לעצמי.
אבל זו הייתה האמת. לא רק שהאנרגיה ידעה לאן ללכת ומה לעשות ללא שום הוראה ממני. ככל שהסטתי את תשומת לבי מהתמונה, כך התגובה הייתה חזקה יותר. כמה מהריפויים הגדולים ביותר התרחשו כאשר חשבתי מה עלי לקנות בסופרמרקט. איזו חוצפה!
קלוט; אל תשדר.
מי אמר את זה? שאלתי כשאני תר במוחי כאילו באמת יכולתי לראות מה קורה שם. אני לא האדם הנכון לקבל עצות כאלה. האגו שלי ניסה עדיין להתחמק מ"זוז הצידה ותן לכוח חזק ממך להנחות". כיצד אוכל להעביר את הריפוי אל המטופלים אם לא אשדר אותם?
קלוט; אל תשדר.
שמעתי אותך כבר קודם. לא צריך לחזור. עכשיו ענה, על שאלתי, השבתי במחשבתי.
דממה.
(דממה עלולה להיות מרגיזה מאוד לפעמים).
נכנסתי לחדר הטיפולים לפגוש את המטופלת הבאה. קיוויתי שאיני עושה לה שירות דב והרגשתי אסיר תודה על כך שהיא אינה יכול לקרוא את הספקות וחוסר הודאות שבראשי. התחלתי את הטיפול בכפות ידיים פתוחות ברגליה. קלטתי מהמטופלת באמצעות ידי. קלטתי מהשמיים באמצעות ראשי. זו הייתה תחושה אוהבת שגרמה לי להרגיש עניו, מבולבל ומסורבל. ואז ראיתי שהמטופלת מתחילה להגיב וידעתי שהכל בסדר.
בנקודה זו אימצתי לחיקי את התפיסה שטיפחתי אבל לאורך כל הדרך לא הבנתי במלואה: לא אני הוא המרפא. רק אלוהים הוא המרפא, ומסיבה כלשהי, אני הזרז, כלי הקיבול, המגבר או המעצים – השתמשו בכל מילה שתרצו אבל אני הוא זה שמוזמן להיכנס לחדר.
הטיפול הסתיים. המטופלת ראתה את אותם צבעים מרהיבים ושמעה את אותם צלילים מיוחדים שראו ושמעו המטופלים האחרים. גם היא ראתה לעתים קרובות את שני המלאכים ודיווחה לי שהם נכחו בשעת הטיפול. הבעיה הרפואית שלה, שילוב של תסמונת התשישות הכרונית, פיברומיאלגיה ודלקת המעי הגס, חלפה אחרי טיפול אחד. למרות שאף אחת מהמחלות לא איימה במישרין על חייה, הן הרסו את חייה בשמונה השנים האחרונות. היא קמה ממיטת הטיפולים ואמרה, "תודה!"
עניתי לה, "אל תודי לי. לא אני עשיתי את זה." והיא אמרה באי-הבנה, "כמובן שאתה עשית את זה. זה לא היה קורה לולא החזקת את ידיך מעלי."
חשבתי שאולי האדם שיושב שם למעלה על הענן לא טעה אחרי הכל. אולי נבחרתי לקבל את המתנה הזו משום שאיני לובש גלימות וטורבן, איני תולה שטיחים על הקיר ומבעיר קטורת, איני מהלך יחף ואיני אוכל ערימות של עפר במקלות אכילה. אולי זה דווקא בגלל שאני נגיש ומדבר במונחים פשוטים יחסית. או אולי זה בגלל היכולת שלי להסביר דברים שאני בעצמי רק מתחיל להבין.
"תראי, זה עובד ככה," התחלתי להסביר כשאני מחפש אחר אנלוגיה טובה שתתאים לנערה צעירה אשר הדבר היחיד שידעה על הסתנכרנות רוחנית הוא שהמרפאה שלי נמצאת במלרוז פלייס, שהוא גם שם תוכנית הטלוויזיה החביבה עליה. "זה כאילו ששתית מילק שייק נהדר ואת מודה לקש השתייה שלך…"
היא צחקה.
אני חושב ששנינו הבנו.
אריק פרל הופיע בתוכניות טלוויזיה ארציות בארצות הברית, ביניהן The Leeza Show, סאלי ג'סי רפאל, The Other Side ואחרות. הריפויים של מטופליו תועדו עד היום בשישה ספרים Hot Chocolate for the Mystic Soul; Chicken Soup for the Alternatively Healed Soul; More Hot Chocolate for the Mystical Soul; Hot Chocolate for the Mystical Teenage Soul; Are You Ready for a Miracle with Angels; והספר שכתב אריק בעצמו, The Reconnection: Heal Others, Heal Yourself ("התחברות מחדש: רפאו אחרים, רפאו את עצמכם", הוצאת אור-עם)
אריק פרל